Acerca de
רקע והסטוריה של קהילות הג'האלין
בני שבט הג'האלין חיים בכ-30 קהילות בדואיות קטנות בצפון מדבר יהודה הכוללות, בסך הכל, כ-750 משפחות, או 3500 נפש. מחצית מהקהילות מפוזרות לאורך כביש ירושלים-יריחו, וכביש 437 ,(מחיזמא לצומת מישור אדומים), ואחרות חיות סביב יריחו, ענאתא ואזור אלעזריה ומעלה אדומים. המפורסמת מבין הקהילות היא אלח'אן אל-אחמר, שהפכה למעין סמל התנגדות לניסיונות גירוש תושבים פלסטינים משטחי C. קהילות אחרות משבט הג'האלין חיות בנגב, בתוך הקו הירוק, וחבריהן מחזיקים באזרחות ישראלית.
המידע באתר זה מתייחס לקהילות הג'האלין המתגוררות בצפון מדבר יהודה בלבד - כולן אינן מוכרות על ידי המדינה, ועל בתיהן תלויים ועומדים צווי הריסה. בני השבט מחזיקים באזרחות של הרשות הפלסטינית, אולם בשטחי C לרשות אין דריסת רגל, ואת הפיקוח עליהם מבצע בפועל המנהל האזרחי - גוף צבאי ישראלי הפועל בשטחים, ומשמש כריבון בשטח. עם זאת, כמו לשאר הפלסטינים בשטחי C, ישראל לא מספקת שירותים אזרחיים לקהילות הג'האלין, ואלו נמצאים באזור דמדומים כמעט ללא שירותי רפואה, רווחה, תרבות וחינוך.
במפה: קהילות הבדואים בצפון מדבר יהודה, רובם המכריע משבט הג'האלין
איך הגיעו הבדואים לאזור?
בני שבט הג'האלין הגיעו למדבר יהודה לאחר שגורשו על ידי מדינת ישראל בתחילת שנות ה-50 מתל ערד שבנגב, שם חיו מאות שנים. תחילה נדדו הקהילות במרחב והתיישבו באזור שהיה אז בשליטה ירדנית, באישור בעלי הקרקעות דאז מענאתא. מ-1967 שטח זה מצוי באחריות מלאה של מדינת ישראל. בספריו ובמאמריו, ד"ר ירון עובדיה, מורה דרך וחוקר של האוכלוסייה הבדואית בארץ ישראל, מציין כי בדואים התגוררו בארץ כבר בימי הבית השני (סביבות שנת 500 לפנה"ס). באותם ימים גרו בארץ הנבטים, שהיו שבטים בדואים שהגיעו מעומק מדבריות ערב וחיו חיי נדודים בנגב ובעבר הירדן. אזכור להימצאותם של הבדואים בארץ ישראל מופיע בדברי יוסף בן מתתיהו. השבטים הקיימים היום נוצרו לאורך מאות שנים מאז וכוללים בנגב ארבעה שבטים גדולים, בהם הג'האלין. לפי כתביו של עובדיה, חלקו של שבט הג'האלין נדד במדבר יהודה כ-200 שנה לפני הקמת מדינת ישראל היות ולשבט היו טריטוריות באזור תל ערד ובדרום מדבר יהודה.
חייהם של הבדואים במדבר יהודה
עד אמצע המאה ה-20 הבדווים נדדו באופן מלא או חלקי ומראשית שנות ה-70 הבדווים התקבעו סופית במרחבים שונים במדבר יהודה.
המעבר התרחש כתוצאה מצמצום שטחי המחייה של הבדואים ודחיקתם מאיזורי המרעה המסורתיים, על ידי ההתיישבות הישראלית שהתפתחה מאז 1967. בנוסף הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, לעיתים במכוון כטקטיקת סגירת שטחים בפני הקהילות (על פי דו"ח הג'האלין). שינויים אלו הביאו להפסקת נדידתם של הבדואים באזור, ורועי הצאן הם היחידים שמתרחקים מהיישובים.
בשנים 1975-1977 הופקעו כ-30,000 דונם בצפון מדבר יהודה, כולל שטחים פרטיים נרחבים של תושבי הכפר ענאתא (ראה מפות). על אדמות אלו נבנו בין השאר אזור התעשייה מישור אדומים והעיר מעלה אדומים. גם אלח'אן אל אחמר נכלל בשטח המופקע ובני הקהילה, שמלכתחילה ישבו במקום באישור בעלי האדמות – פלסטינים מענאתא – מצאו את עצמם על קרקע שהמדינה הפקיעה ומסרבת לתת להם אישור למבני המגורים. בחלוף עוד 25 שנים, השטח המוניציפלי של כפר אדומים הורחב באמצעות צו אלוף, וכך האזורים שעליהם ישבו חלק מקהילות הג'האלין הסמוכות הפכו לחלק משטחו המוניציפלי של כפר אדומים, וכל זאת מבלי שזזו ממקומם אפילו מטר. באופן אירוני, ארגוני ימין שונים מובילים קמפיין נגד הלגיטימיות של ישיבת הבדואים במקומם בטענה שדווקא אנשי הג'האלין הם אלו שמשתלטים על אדמות כפר אדומים.
במפה: צהוב מלא - אדמות פרטיות פלסטיניות,
צהוב ריק - אדמות פרטיות פלסטיניות שהופקעו בשנת 1975
בד בבד חלו שינויים חיוביים הקשורים לעלייה ברכישת השכלה בקרב הדור הצעיר. רוב ילדי הבדואים בגיל היסודי לומדים בבתי הספר, בהם תוכנית הלימודים והמורים שייכים לרשות הפלסטינית, כחלק מחובות הרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו. קיימים שני בתי ספר יסודיים לג'האלין – בוואדי אבו הינדי ובאלח'אן אל-אחמר, וחלק קטן מהתלמידים עדיין לומדים ביריחו או באבו דיס. בית ספר תיכון לא קיים בקהילות, ורק מיעוט מבני הנוער בגיל זה לומדים, בייחוד הנערים, ומיעוט קטן עוד יותר ממשיך לאוניברסיטאות בשל העלות הגבוהה והצורך להתפרנס.
התרחבות ההשכלה בקרב הבדואים הובילה גם לקידום מעמדן של הנשים, שיותר ויותר רוכשות השכלה ומשתלבות בשוק העבודה.
קצת על התרבות הבדואית ושבט הג'האלין
שמם של הבדואים נגזר מהמילה הערבית באדיה - שפירושה מדבר. המסורת הבדואית כוללת מגוון רחב של מנהגים מרתקים וחוקים המתבססים על תנאי החיים במדבר, ניצול המשאבים ועזרה הדדית. בנוסף, קודי ההתנהגות והלבוש בקרב הבדואים מבטאים מסרים חברתיים ושבטיים רבים.
לפי המסורת, הבדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. חלק חשוב מפרנסת הבדואים היה מבוסס לאורך ההיסטוריה על גידול צאן וגמלים. הגמל שימש לא רק למסעות ונדודי הבדואים, אלא גם לחלב ולהכנת יריעות אוהל ובגדים העשויים מעורה של החיה. נדידת הבדואים במדבר אינה אקראית אלא בהתאם לעונות השנה במטרה לנצל באופן היעיל ביותר את תנאי השטח הקשים.
הבדואים גרים בדרך כלל במבנה משפחתי גדול הנקרא חמולה - משפחה מורחבת המתגוררת בצוותא במשך דורות. לפי הדת, לגבר מותר לשאת עד ארבע נשים, ולפי נתונים מ-2019, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגיניות.. הלבוש המסורתי של הבדואים כולל כאפיה, גלימות וג'לביות. הכאפיה מספקת הגנה מהשמש ומהאבק. מעל הכאפיה עוטים הבדואים טבעת בד שעשויה לרוב כותנה. צורת העטייה של הטבעת מעידה על מעמדו של האדם, וצבעי הכאפיה מעידים על השיוך השבטי. לדוגמא, גבר העוטה כאפיה לבנה ללא טבעת מסמן בכך שהוא רווק. לעומת זאת, גבר העוטה את הטבעת מעל הכאפיה בצורה מלוכסנת, מעט עקומה, מסמן בכך שהוא מעוניין לשאת אישה נוספת. באופן כללי, על כל הבדואים חלה חובת לבוש צנוע, גברים ונשים כאחד.
בימי חתונות נוהגים הבדואים ללבוש ביגוד מיוחד. הכלה הבדואית לובשת בגדים חדשים ומעוטרים ומעליהם גלימה, המשמשת את הכלה ביום חתונתה בלבד. בנגב מקובל כי מתחת לגלימה תלבש האישה שמלה רקומה בצבע אדום. בדרך כלל החתונות מתקיימות בקרבת שטח המגורים, ועל אוהל החתונה מוצב לרוב דגל לבן במשך שבעה ימים. לאור העדר היכולת לקבל היתרי בנייה בצפון מדבר יהודה מחד והריסות הבתים האינטנסיביות מאידך, לאחר החתונה מצטופפים הזוגות באוהל של ההורים, או מסיבים מבנים קיימים למגורים, כולל דירי עיזים.
אחד המנהגים החשובים אצל הבדואים קשור להכנסת האורחים. לפי המסורת הבדואית, על המארח לקבל ברוחב לב כל אורח שמגיע לאוהל שלו לשלושה ימים ושליש, מבלי לשאול אותו למעשיו או לסיבת הגעתו. לפי אופן כניסתו של האורח לאוהל יודע המארח לכמה זמן הוא מעוניין להישאר - כאשר האורח נכנס עם נעליו לאוהל הוא מסמן בכך למארחו שהוא ממהר ויכול להישאר שעות ספורות בלבד, אולם אם הוא מוריד את הנעליים הוא רומז בכך שהוא בא לזמן רב. הכנסת האורחים הנדיבה של הבדואים הפכה למסורת בשל תנאיו הקשים של המדבר והצורך בסולידריות. בשל התרחבות השימוש בכלי רכב המנהג נפוץ פחות מבעבר, אך עדיין מקובל מאוד בקרב רוב הבדואים.
בעת האירוח נוהגים הבדואים לנהל טקס קפה. לפי שלבי הטקס, קולים תחילה מעל למדורה את פולי הקפה, ולאחר מכן גורסים אותם בעזרת כלי עץ. את האבקה מבשלים בסוף עם מים והל לקבלת קפה מר. לפי המסורת, נהוג למזוג לאורחים שליש כוס קפה. אם אורח מקבל כוס קפה מלאה זהו סימן לכך שהמארח לא מעוניין עוד בנוכחותו והוא נדרש לעזוב. לא מקובל לסרב לכוס הקפה הראשון המוצע על ידי המארח, ונהוג לעצור בכוס הקפה השלישית. את הקפה המסורתי שותים הבדואים ללא סוכר וטעמו מר, בעוד התה מתוק מאוד.
אתגרים בחיי הג'האלין בצפון מדבר יהודה
האתגר המשמעותי ביותר בחיי הקהילות של קהילות הג'האלין הלא מוכרות קשור בחוסר חמור בתשתיות בסיסיות כמו דרכי גישה, שטחים ציבוריים, וחיבור לחשמל ולביוב. פעולות אכיפה יומיומיות ושיטור יתר, בשילוב עם הריסות מבנים מהירות והדוקות, מונעות כל פיתוח בדואי ומשתקות הקהילות. בכל קהילות הג'האלין כמעט ואין שירותים רפואיים. בהתאם, תוחלת החיים בקהילות נמוכה בכ-20 שנים מתוחלת החיים בחברה היהודית, ועל פי הערכות, תמותת התינוקות גדולה פי עשרה.
כל הקהילות לא מוכרות על ידי המדינה, למרות קיומם בצפון מדבר יהודה מזה כשבעים שנה, עוד לפני שמדינת ישראל הפכה לריבון באיזור בשנת 1967. ניסיונות חוזרים ונשנים של הבדואים להסדיר את יישוביהם ולקבל היתרי בנייה עלו בתוהו. לאורך השנים הגישו הג'האלין לרשויות כ-12 תוכניות בינוי, באמצעות עמותת האדריכלים "במקום", אבל אף לא אחת נדונה ברצינות. בשנת 2021 קידמו אנשי המקצוע במנהל האזרחי, בתמיכת משרד הביטחון ובלחץ בינלאומי, תכנית הסדרה לקהילות אבו-דהוכ של אלח'אן אל-אחמר, אך מאמץ נדיר זה נפסק בעקבות קמפיין ממומן של ארגוני ימין וההתיישבות היהודית באיזור, ביחד עם לובי פוליטי אינטנסיבי. הפתרונות היחידים שהרשויות בישראל הציעו עד כה כרוכים במעבר לשטחים עירוניים פלסטינים, אולם אלו לא מתאימים לצורת המחייה של הבדואים במדבר. בנוסף, גם הצעה זו נדירה יחסית וברוב המקרים מתבצעת הריסת מבנים ללא כל הצעת חלופה.
הקהילות סובלות מהתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבים מההתיישבות הישראלית הסמוכה (כולל כפר אדומים, אלון, נופי פרת ומצפה יריחו) שכוללות גירוש רועי צאן, לעיתים בזריקות אבנים, הטסת רחפנים בגובה נמוך ומרדף עם רכבי ביטחון. סיירים מיחידת המנהל האזרחי וכן מיישובים אלה מסיירים באופן קבוע בין הקהילות על מנת לייצר תחושת נרדפות ולדאוג להריסת כל מוט עץ שמונח או יריעת ברזנט שנמתחת. תיקון גג דולף או החלפת קורת עץ רקובה נחשבת כבנייה חדשה של כלל הצריף וגוררת הוצאת צו הריסה מעודכן של מבנה חדש, שמאפשר הריסה קלה יותר ומיידית. כל אלו גורמים לשיתוק מוחלט של הקהילות תוך שיטור יתר ואכיפה בררנית.