Acerca de
רקע והסטוריה של קהילות הג'האלין
באיזור הפריפריה המזרחית של ירושלים ישנן כ750 משפחות בנות שבט הג'האלין החיות בכ-30 קהילות בדואיות. המפורסמת מבין הקהילות היא אלח'אן אל-אחמר, שהפכה למעין סמל התנגדות לניסיונות גירוש תושבים פלסטינים משטחי סי. קהילות אחרות משבט הג'האלין חיות באיזורים שונים בגדה המערבית, וחלקן חיות בנגב, בתוך הקו הירוק, וחבריהן מחזיקים באזרחות ישראלית.
המידע באתר זה מתייחס לקהילות הג'האלין המתגוררות באיזור ירושלים כולן אינן מוכרות על ידי המדינה, ועל בתיהן תלויים ועומדים צווי הריסה. בני השבט מחזיקים באזרחות של הרשות הפלסטינית, אולם בשטחי C לרשות אין סמכויות הנוגעת לקרקע ותכנון, כך שהשליטה נמצאת בידי ישראל ואת הפיקוח עליהם מבצע בפועל המנהל האזרחי - גוף צבאי ישראלי הפועל בשטחים. עם זאת, כמו לשאר הפלסטינים בשטחי C, ישראל לא מספקת שירותים אזרחיים לקהילות הג'האלין, ואלו נמצאים באזור דמדומים כמעט ללא שירותי רפואה, רווחה, תרבות וחינוך.
במפה: קהילות הבדואים בצפון מדבר יהודה, רובם המכריע משבט הג'האלין
איך הגיעו הבדואים לאזור?
בני שבט הג'האלין הגיעו למדבר יהודה לאחר שגורשו על ידי מדינת ישראל בתחילת שנות ה-50 מתל ערד שבנגב, שם חיו מאות שנים. תחילה נדדו הקהילות במרחב והתיישבו באזור שהיה אז בשליטה ירדנית, באישור בעלי הקרקעות דאז מענאתא. מ-1967 שטח זה מצוי באחריות מלאה של מדינת ישראל. בספריו ובמאמריו, ד"ר ירון עובדיה, מורה דרך וחוקר של האוכלוסייה הבדואית בארץ ישראל, מציין כי בדואים התגוררו בארץ כבר בימי הבית השני (סביבות שנת 500 לפנה"ס). באותם ימים גרו בארץ הנבטים, שהיו שבטים בדואים שהגיעו מעומק מדבריות ערב וחיו חיי נדודים בנגב ובעבר הירדן. אזכור להימצאותם של הבדואים בארץ ישראל מופיע בדברי יוסף בן מתתיהו. השבטים הקיימים היום נוצרו לאורך מאות שנים מאז וכוללים בנגב ארבעה שבטים גדולים, בהם הג'האלין. לפי כתביו של עובדיה, חלקו של שבט הג'האלין נדד במדבר יהודה כ-200 שנה לפני הקמת מדינת ישראל היות ולשבט היו טריטוריות באזור תל ערד ובדרום מדבר יהודה.
חייהם של הבדואים במדבר יהודה
עד אמצע המאה ה-20 הבדווים נדדו במרחב על פי עונות השנה ומראשית שנות ה-70, לאחר כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל, תנועת הקהילות הצטמצמה כך שהבדווים התקבעו סופית במרחבים שונים במדבר יהודה. המעבר התרחש כתוצאה מצמצום שטחי המחייה של הבדואים ודחיקתם מאיזורי המרעה המסורתיים, על ידי ההתיישבות הישראלית שהתפתחה מאז 1967. בנוסף הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, לעיתים במכוון כטקטיקת סגירת שטחים בפני הקהילות (על פי דו"ח הג'האלין).
בשנים 1975-1977 הופקעו כ-30,000 דונם בצפון מדבר יהודה, כולל שטחים פרטיים נרחבים של תושבי הכפר ענאתא (מפה מצורפת). על אדמות אלו נבנו בין השאר אזור התעשייה מישור אדומים והעיר מעלה אדומים. גם אלח'אן אל אחמר נכלל בשטח המופקע ובני הקהילה, שמלכתחילה ישבו במקום באישור בעלי האדמות – פלסטינים מענאתא – מצאו את עצמם על קרקע שהמדינה הפקיעה ומסרבת לתת להם אישור למבני המגורים. בחלוף עוד 25 שנים, השטח המוניציפלי של כפר אדומים הורחב באמצעות צו אלוף, וכך האזורים שעליהם ישבו חלק מקהילות הג'האלין הסמוכות הפכו לחלק משטחו המוניציפלי של כפר אדומים, וכל זאת מבלי שזזו ממקומם. באופן אירוני, ארגוני ימין מובילים קמפיין נגד הלגיטימיות של ישיבת הבדואים במקומם בטענה שדווקא אנשי הג'האלין הם אלו שמשתלטים על אדמות כפר אדומים.
במפה: צהוב מלא - אדמות פרטיות פלסטיניות,
צהוב ריק - אדמות פרטיות פלסטיניות שהופקעו בשנת 1975
בד בבד חלה עלייה ברכישת השכלה בקרב הדור הצעיר. רוב ילדי הבדואים בגיל היסודי לומדים בבתי הספר, בהם תוכנית הלימודים והמורים שייכים לרשות הפלסטינית, כחלק מחובות הרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו בשטחי סי. קיימים שני בתי ספר יסודיים לג'האלין – בוואדי אבו הינדי (הרחק מעבר למעלה אדומים) ובאלח'אן אל-אחמר. בית ספר תיכון לא קיים בקהילות, ורק מיעוט מבני הנוער בגיל זה לומדים ביריחו או באבו דיס ומיעוט קטן עוד יותר ממשיך לאוניברסיטאות בשל העלות הגבוהה של הלימודים והצורך להתפרנס.
התרחבות ההשכלה בקרב הבדואים תרמה גם לקידום מעמדן של הנשים, כאשר יותר ויותר נשים רוכשות השכלה, מפתחות עצמאות מקצועית ומשתלבות בשוק העבודה.
קצת על התרבות הבדואית ושבט הג'האלין
שמם של הבדואים נגזר מהמילה הערבית באדיה - שפירושה מדבר. המסורת הבדואית כוללת מגוון רחב של מנהגים מרתקים וחוקים המתבססים על תנאי החיים במדבר, ניצול המשאבים ועזרה הדדית. בנוסף, קודי ההתנהגות והלבוש בקרב הבדואים מבטאים מסרים חברתיים ושבטיים מגוונים.
הבדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. חלק חשוב מפרנסת הבדואים היה מבוסס לאורך ההיסטוריה על גידול צאן וגמלים. הגמל שימש לא רק למסעות אלא גם לחלב ולהכנת יריעות אוהל ובגדים. נדידת הבדואים במדבר אינה אקראית אלא בהתאם לעונות השנה במטרה לנצל באופן היעיל ביותר את תנאי השטח הקשים למרעה.
הבדואים גרים בדרך כלל במבנה משפחתי גדול הנקרא חמולה - משפחה מורחבת המתגוררת בצוותא במשך דורות. לפי הדת, לגבר מותר לשאת עד ארבע נשים, ולפי נתונים מ-2019, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות. הלבוש המסורתי של הבדואים כולל כאפיה, גלימות וג'לביות. הכאפיה מספקת הגנה מהשמש ומהאבק. מעל הכאפיה עוטים הבדואים טבעת בד שעשויה לרוב כותנה. צורת העטייה של הטבעת מעידה על מעמדו של האדם, וצבעי הכאפיה מעידים על השיוך השבטי. לדוגמא, גבר העוטה כאפיה לבנה ללא טבעת מסמן בכך שהוא רווק. לעומת זאת, גבר העוטה את הטבעת מעל הכאפיה בצורה מלוכסנת, מעט עקומה, מסמן בכך שהוא מעוניין לשאת אישה נוספת. באופן כללי, על כל הבדואים חלה חובת לבוש צנוע, גברים ונשים כאחד.
בימי חתונה לובשים הבדואים לבוש חגיגי ומסורתי. הכלה הבדואית מתעטפת בבגדים חדשים ומעוטרים, ומעליהם גלימה מיוחדת הנלבשת ביום החתונה בלבד. בנגב מקובל כי מתחת לגלימה לובשת הכלה שמלה רקומה בצבע אדום, המסמלת חגיגיות ושמחה. רוב החתונות מתקיימות בסמוך למקום המגורים. על אוהל החתונה מוצב לרוב דגל לבן, והוא נותר מתנוסס במשך שבעה ימים לאות חגיגות הנישואין. בשל היעדר אפשרות לקבל היתרי בנייה בצפון מדבר יהודה, לצד הריסות בתים תכופות, נאלצים זוגות צעירים רבים לאחר החתונה להתגורר באוהל ההורים או להתאים מבנים קיימים למגורים – לעיתים גם דירי עיזים שהוסבו למגורים – כפתרון זמני למצוקת הדיור.
אחד המנהגים החשובים אצל הבדואים קשור להכנסת האורחים. לפי המסורת הבדואית, על המארח לקבל ברוחב לב כל אורח שמגיע לאוהל שלו לשלושה ימים ושליש, מבלי לשאול אותו למעשיו או לסיבת הגעתו. לפי אופן כניסתו של האורח לאוהל יודע המארח לכמה זמן הוא מעוניין להישאר: כאשר האורח נכנס עם נעליו הוא מסמן בכך שהוא ממהר ויכול להישאר זמן קצר בלבד, אולם אם הוא מוריד את הנעליים הוא מרמז על שהייה ארוכה. הכנסת האורחים הנדיבה של הבדואים הפכה למסורת בשל תנאיו הקשים של המדבר והצורך בסולידריות. בשל התרחבות השימוש בכלי רכב המנהג נפוץ פחות מבעבר, אך עדיין מקובל מאוד בקרב רוב הבדואים.
בעת האירוח נוהגים הבדואים לנהל טקס קפה. לפי שלבי הטקס, קולים תחילה מעל למדורה את פולי הקפה, ולאחר מכן גורסים אותם בעזרת כלי עץ. את האבקה מבשלים בסוף עם מים והל לקבלת קפה מר. לפי המסורת, נהוג למזוג לאורחים שליש כוס קפה. אם אורח מקבל כוס קפה מלאה זהו סימן לכך שהמארח לא מעוניין עוד בנוכחותו והוא נדרש לעזוב. לא מקובל לסרב לכוס הקפה הראשון המוצע על ידי המארח, ונהוג לעצור בכוס הקפה השלישית. את הקפה המסורתי שותים הבדואים ללא סוכר וטעמו מר, בעוד התה מתוק מאוד.
אתגרים בחיי הג'האלין בצפון מדבר יהודה
כל הקהילות אינן מוכרות על ידי המדינה, אף שהן מתקיימות בצפון מדבר יהודה זה כ־70 שנה – עוד לפני שמדינת ישראל הפכה לריבון באזור בשנת 1967. לאורך השנים נעשו ניסיונות חוזרים מצד הקהילות הבדואיות להסדיר את יישוביהן, אך אלה לא צלחו. במהלך השנים הוגשו לרשויות כ־12 תוכניות בינוי מטעם קהילות הג׳האלין, בליווי עמותת האדריכלים ״במקום״, אולם אף אחת מהן לא קודמה או אפילו נדונה ברצינות עד שבשנת 2021 גובשה תכנית הסדרה לקהילות אבו־דהוכ של אל־ח׳אן אל־אחמר על ידי אנשי מקצוע במנהל האזרחי, בתמיכת משרד הביטחון ובלחץ בינלאומי. עם זאת, מהלך חריג זה הופסק בהמשך בעקבות קמפיין ציבורי ופוליטי אינטנסיבי של גורמי ימין ונפילת ממשלת בנט-לפיד. הפתרונות היחידים שהוצעו עד כה על ידי הרשויות כוללים מעבר לשטחים עירוניים פלסטיניים, פתרון שאינו תואם את אורח החיים הבדואי המדברי. בפועל, גם הצעות מסוג זה ניתנות לעיתים רחוקות מאוד.
אחד האתגרים המשמעותיים בחיי קהילות הג'האלין הלא מוכרות הינו חוסר בתשתיות בסיסיות כמו דרכי גישה, שטחים ציבוריים, וחיבור לחשמל ולביוב. העדר יכולת לקבל היתרי בנייה ופיתוח מחד ופעולות אכיפה יומיומיות ושיטור יתר מאידך, מונעות כל פיתוח בדואי ומשתקות את הקהילות. בכל קהילות הג'האלין כמעט ואין שירותים רפואיים. בהתאם, תוחלת החיים בקהילות נמוכה בכ-20 שנים מתוחלת החיים בחברה היהודית, ועל פי הערכות, תמותת התינוקות גדולה פי שמונה.
הקהילות סובלות מהתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבים מההתיישבות הישראלית הסמוכה בייחוד מהחוות החדשות שהוקמו משנת 2024 בצמוד לקהילות. אלו כוללות בין השאר גירוש רועי צאן באלימות, זריקות אבנים ואף ירי חי בכמה מקרים, הטסת רחפנים עם רמקולים, סינוור בתים בלילה, ניפוץ פאנלים סולריים, גניבת מצלמות, עיזים ואוכל לחיות, מרדף עם רכבי ביטחון, חבלה בצינורת המים, גרימת רעש של מוזיקה חזקה או נסיעת טרקטרונים בין הצריפים בלילות, חדירת יהודים לתוך הקהילות באופן תדיר ביום ובלילה תוך נוכחות מאיימת, צילום לתוך המבנים ואיומים. תיקון גג דולף או החלפת קורת עץ רקובה נחשבת כבנייה חדשה של כלל הצריף וגוררת הוצאת צו הריסה מעודכן של מבנה חדש, שמאפשר הריסה קלה יותר ומיידית. כל אלו גורמים לשיתוק מוחלט של הקהילות תוך שיטור יתר ואכיפה בררנית.